ושוב אנחנו בערוץ הראשון. אם לא הייתם שם אתמול, מה חבל.

אני חייבת להודות ולהתוודות. ברגע שהגיעה לעולם האופציה של ה DTT, הממיר שבו אפשר לראות את ערוצים 1 , 2  ו- 10, קפצתי על האופציה המעולה ומאז בביתנו שורה השלווה כאשר אופציות השידור הציבורי ממוצות בשלושת הערוצים האלה, ואת התכנים האחרים אנחנו צורכים דרך המחשב המחובר בנוחות למסך הטלויזיה.

בדרך זו, כאשר הערוצים המסחריים מציפים אותנו בריאליטי נמוך, מביך, בלתי נסבל ומעליב, יוצא לנו לזפזפ למספר 1 בממיר החביב שלנו, ומתמזל מזלנו לראות תכניות כמו זו שנתקלנו בה אתמול.

בחרישיות אופיינית חוגגת התכנית המעולה מבט שני 35 שנים לעלייתה לאויר עם סדרה דוקומנטארית מושקעתת הבודקת את ההתפתחות של מדינת ישראל, על בעיותיה ומלחמותיה הרבות, כאשר היא מלווה בעצם במבט הביקורתי (אכן ביקורתי? גם בכך דנים) של התכנית השבועית מבט שני. יש פה הזדמנות מדהימה לראות את אהוד יערי בשיער שחור, בלי קמטים, שמעלה את השאלה המהותית "אם אזרחי ישראל היו נחשפים באמת למה שקורה בשטחים עוד לפני האינתיפאדה, אולי היא בכלל לא הייתה מתחילה".

כדאי כדאי להיכנס ללינק של רשות השידור, לחפש את התוכנית הזו בממשק הבלתי ידידותי בעליל שלהם, לתת לעצמכם חצי שעה של אינטיליגנציה צרופה מלווה במבט היסטורי על מה שהיה פה פעם, ומה שיש כאן היום, וכן- כמה זה עצוב.

כתבה- גלי מאירי